מחוייבות -כלי ליצירת הצלחה

הפחד הכי גדול שלנו זה להיראות רע. ולא מבחינה חיצונית, למרות שגם זה משהו לא נעים לפעמים, אבל אני מדבר על הזהות שלנו. אין לנו בעיה שלא לעשות משהו או שלא להצליח במשהו, אבל אם הצהרנו שאנו הולכים לעשות משהו ולא נעשה אותו או שלא נצליח בו זה יהיה נורא עבורנו. לכן אנחנו ממעטים מאוד ליצור מחויבויות בחיים. המשפט "אני אשתדל" או וריאציות שלו מאוד שגור בפינו. זו בעצם אמירה שאנחנו לא מתכוונים באמת לקיים או שאנו ממש לא מאמינים שנצליח לעשות אותה. אנחנו לא אומרים "לא" כי זה נראה לא טוב, אבל גם לא נתחייב על "כן" כי אולי לא נצליח ולא נעמוד בזה אח"כ וגם אז נראה לא טוב.

במצב כזה רובינו מסתובבים עם תחושה מנצחת שלא התחייבנו לכלום ואם ילך אז ילך ואם לא אז לא. ממש תחושת חופש מוחלטת. מה שאנחנו לא מבינים זה שאנחנו יורים לעצמנו ברגל ומונעים מעצמינו הצלחות.

חוסר מחויבות כלפי חוץ יוצר גם אצלנו פנימה חוסר מחויבות להצלחה.  תתארו אדם שמחליט לעשות דיאטה. כמובן שהוא צופה קשיים בדרך הוא פוחד מכך שגם הפעם לא יצליח ולא יעמוד במטרה שלו. ולכן הוא לא מתחיב כלפי חוץ ובעצם לא מספר לאף אחד על החלטתו. במקרה כזה הסיכוי להצלחה הוא נמוך מאוד. כמובן שעם הקושי הראשון הוא יוכל לוותר לעצמו ולהגיד כי ממילא לא התכוון או שהוא יתחיל ממחר. מעבר לכך, כאשר הסביבה מודעת למטרות שלנו אנו מקבלים עזרה או לפחות נמנעים מלהכשיל אותנו. מצד שני כאשר אנו מסתירים מהסביבה את החלטתנו כדי לא להתחייב, הסביבה ממשיכה להופיע סביבנו עם פיתויים ומאכלים כמו בעבר ולא מודעת לקשיים שהיא יוצרת עבורינו ואף לא מנסה לעזור לנו. כשאנחנו מחויבים גם העולם מתחייב איתנו.

אנחנו לא מסוגלים ליצור מחויבות בסתר!! ולכן כשאנו מנסים להסתיר מהסביבה את כוונותינו אנו בעצם גם מורידים מעצמינו, בפני עצמינו, את המחויבות שלנו לעשייה ובעקבותיה ההצלחה.

מחויבות יוצרת עשייה, עשייה יוצרת הצלחה. ללא מחויבות העשייה נחלשת וההצלחה מבוששת לבא. וכך אנו אומרים לעצמינו אח"כ- "מזל שלא התחייבתי, מזל שלא פתחתי את הפה, תראה איזה לוזר הייתי יוצא..." ורק מצדיקים לעצמינו את חוסר המחוייבות שלנו ואת הפחד שלנו לקבל החלטות גדולות.

מותר לא להצליח, מותר לשנות כיוון, מותר להגיע למסקנה שזה לא בשבילי ובלבד שזה עוזר לכם לקחת החלטות אמיצות ולהתחייב עליהם. מי שיתחייב בקטן יישאר קטן ורק מי שיתחייב בגדול יוכל  להצליח בגדול.

אימון אישי עוזר לנו להתאמן על קבלת החלטות אמיצות. האימון יוצר לנו מחויבות, אפילו אם היא אינטימית, חזקה מספיק כדי להניע אותנו ואת העולם יחד איתנו להצלחה.

הקוטג לא אשם. הוא רק דוגמא מסכן.

נראה לכם שהבעיה באמת בקוטג'? לאחרונה אמרתי לעצמי שקוטג באמת איננו מוצר כזה חיוני אז למה לא לקנות גבינה לבנה רגילה. עד שגיליתי להפתעתי כי מחירה זהה לחלוטין למחיר הקוטג'. זה כמובן משנה את התמונה.
יש עוד הרבה דברים שמחירם עלה בפראות לאחרונה והקוטג' זו רק דוגמא אחת. אז למה ההתנפלות על הקוטג'? האמת, שאני לא ממש חושב שיש הזבר ממשי לתופעה. עובדה שיש עכשיו כל מיני נסיונות לארגן גם קבוצות אחרות וזה לא ממש הולך. יש עניין של זמן ומקום שעשו את ההבדל. המחאה איננה ספציפית  לקוטג'. זו התארגות ציבורית צרבנית שמבקשת להמחיש כי הציבור אינו אדיש יותר ולכן מבקש למסור מסר מסויים למישהו. למי? זה לא חשוב כל כך. לכולם.
מסר כללי כזה שפשוט נמאס להרגיש שמהתלים בציבור. זה אולי כלפי הממשלה, הכנסת, המשפחות העשירות, קבוצות הריכוז, שכר הבכירים ואולי אפילו המדוזות בים. לא לעולם חוסן!! זה המסר הכללי. והזהרו לנפשותיכים. בסוף זה יתפוצץ.
לכן, אסור לפוליטיאים להתערב בנעשה. יש לתת לצרכנים להשלים את המלאכה מול החברות. לממש את האיום ולגרום לתוצאות בשטח. החברות ישמחו להתערבות הממשלה כי הם לא יכולות להגיב כרגע לכלום. אם יורידו את המחיר יתגלה "השוד" ויעלה את מפלס הכעס כלפיהם ואם לא יורידו, האיום עלול להתממש ויפגעו המכירות. הבעיה שהם לא יכולות לעת לאן יתגלגל המשבר הזה, ולכן הם ישמחו שמישהו, מבוגר אחראי כזה, יקבל החלטה בשבילם ויכפה עליהם להוריד מחיר.

אבל אסור לעשות את זה. על מהלך צרכני שכזה צרך לתת לציבור להשלים את המלאכה ורק כך הוא יתבגר ויהפוך לציבור צרכני אחראי ורק כך החברות יפנימו כי יש מישהו בצד השני של הקופה....

הבעיה האמיתית בשוק הסלולר - לתשומת לב שר התקשורת ויר' וועדת הכלכלה.

כוחם החזק של חברות הסלולר בא לידי בעובדה החדשה שגיליתי לאחרונה. לקוח המשלם מראש (Prepaid) משלם עבור דקת שיחה פי שלוש עד פי חמש מלקוח רגיל שאינו משלם מראש. והיכן ההיגיון? הרי אם אני משלם מראש על מוצר שעדיין לא השתמשתי בו, החברה המוכרת צריכה להיות מאושרת. יש עסקה, אין בעיות גבייה, התשלום מובטח. אז למה לגבות כל כך הרבה? שאלה כלכלית מעניינת. אני לא מכיר שוק נוסף הפועל בשיטה הזו.
נגיש שאני שוכר דירה ומוכן לשלם שנה מראש. אני לקוח מועדף על שוכר אחר שמשלם חודש בחודשו. אני בטח שבעל הבית גם יסכים לעשות לי הנחה. ונניח אני מוכן לשלם גם חשמל מראש, או תתארו לכם שהייתי מוכן לשלם בתחנת דלק על 1000 ליטר מראש. היו קופצים עלי משמחה ואף נותנים לי מחיר מיוחד. אז למה חברות הסלולר לא אוהבות אותי אם אני רוצה לשלם מראש על חבילת דקות?
המשמעות הנובעת מהתהגות החברות ברורה מאוד. לקוח שאינו Prepaid הוא לקוח עדיף על לקוח המוכן לשלם מראש. כאשר ננסה לחשוב למה זה נבין כי בעצם רוב לקוחות הסלולר הם לקוחות Prepaid רק שלא קוראים להם כך.
אנו מתחייבים לתוכנית המחייבת אותנו לשלם X כסף בחודש ובתוך סכום זה אנו מקבלים כמות דקות במחיר מוזל. כמובן שאם לא נצרוך את הדקות  - הלך הכסף, או שלמעשה מחיר הדקה יהיה גבוה מאוד. כלומר, אנו לקוחות המחוייבים להיקף דקות מראש, ואנו מתחייבים לשלם עליו בין אם צרכנו אותו ובין אם לאו. בגין התחייבותינו זו אנו זוכים למחיר נמוך יותר אם ננצל את התוכנית במלואה. האם זה לא לקוח עדיף באמת על לקוח הבוחר לשלם מראש על כמות דקות סופית וברורה במחיר סופי? בודאי שכן.
אלא שיש עוד את בעיית התשלום. אנחנו הלקוחות הרגילים שאומנם התחייבונו לשלם הרבה כסף כל חודש, עלולים לא לשלם את החשבון לאחר שנבין את הטעות שלנו. להבדיל מלקוח המלשם מראש (Prepaid). כאן באות לעזרת החברות - חברות כרטיסי האשראי. כל חברות הסלולר גובות באמצעות כרטיסי האשראי שלנו. על פי חוק כרטיסי האשראי, ברגע שחתמת על הסכם כזה, אתה קודם כל משלם ורק אח"כ יכול להתווכח עם הספק- חברת הסלולר. אם העסקה הייתה בהו"ק בבנק אתה יכול לבטל את ההוראה בכל רגע ואף להחזיר תשלום ספציפי אם נראה לך שהוא גבוה מידי. לא כך בכרטיסי האשראי. ברור שהויכוח עם חברת הסלולר לאחר שהכסף כבר אצלם הוא קשה יותר מאשר וויכוח כאשר הכסף אצל הלקוח.
ובכן כולנו למעשה לקוחות המתחייבים לצריכה כספית מראש בין שצרכנו בפועל ובין שלא, וכולנו גם  נעולים בחוזים הגורמים לנו לשלם בכל חודש גם אם אנחנו לא מסכימים לתשלום, מכאן ההסבר לתופעה הזו שמי שמוכן לקנות דקות מראש במחיר מוסכם ובכמות מוגבלת, למעשה נדרש לשלם יותר מלקוח רגיל.
תחשבו על זה רגע. כמה כשלים באים לידי ביטוי בשוק הזה.

פחדנים יכולים אולי להרויח או להימנע מהקרב הקרוב אך לעולם לא ינצחו במערכה, כי הם פשוט לא יהיו שם - או - האם ישראל כץ יהיה משה כחלון הבא?

סטלה קורין ליבר סיימה  את מאמרה בגלובס "הוועד נלחם על שליטה" מה 15 למאי 2011 -
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1306215759550&did=1000645392

במשפט: "האם ישראל כץ שר התחבורה יהיה משה כחלון הבא? " ואכן כך בדיוק. לשר התחבורה נתנה כאן הזדמנות פז לתקן ולשנות דרמתית את ענף התחבורה כפי שעשה כחלון בשוק התקשורת.
השר כחלון נתקל בשוק חסר תחתרותיות בעיקר עקב שליטה של מעטים. שר התחבורה אחראי על משק הסובל משליטה של וועדים. יש הקבלה מלאה בין השווקים - שניהם שולטים על "עורקים" חשובים. שניהם מספקים חמצן לגלגלי המשק, שניהם מקרבים את הרחוק ומאפשרים ניידות, שניהם יוצרים את הכפר הגלובלי, ובכלל ישנם הרבה מודלים כלכליים המשווים את שוק התחבורה לשוק התקשורת. ומן הסתם לא מפתיע ששניהם מהווים מוקד משיכה לכוחניות. שוק התקשורת שהוא צעיר יותר, התפתח מהר ונשלט על ידי בעלי הון שהצליחו "לשים יד" ראשונים ולהקים עורקי תקשורת ותשתיות. שוק התקשורת "עתיק" יותר ונשלט על ידי וועדים כוחניים. ושלא נתבלבל. הכותרת של קורין ליבר "הוועד נלחם על שליטה" היא ממשית. הוועדים הגדולים הם הגולם שקם על יוצרו. היום, הם נלחמים על שליטתם והמשך הכוחניות שלהם. אין להם כוונה ולו הקטנה ביותר לרווחת המשק או הצרכן. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה ממשית עם ארגון עובדים. זו זכות לגיטימית להתגבש מול בעלי הון. הבעיה היכן עובר הגבול של ההתאגדות ולמי בעצם נתונה דאגתו של אירגון העובדים.
ברור לחלוטין כי הארגונים של הרכבת ונמל אשדוד למשל בולטים מאוד בחוסר העיניין שלהם למשק ולחברות שהם עובדים בהם. אין להם בושה ואינם מרגישים אפילו צורך להצטדק בפני מישהו.
אבל לא הם האשמים היחידים. פשוט היה מישהו בצד השני שנתן להם להרים את הראש כל כך גבוה. מה עושה בדיוק יו"ר נמל אשדוד? ומדוע הוא מונה לקדנציה נוספת? והיכן ההנהלות? והשרים? ובכן כולם אנדים פוליטים שמפחדים.... פשוט גם הם לא בדיוק דואגים למשק אלא לכסא שלהם בקדנציה הבאה....
ישראל כץ - אם תהיה אמיץ הבוחר יכבד אותך וגם יריבך! פחדנים יכולים אולי להרויח או להימנע מהקרב הקרוב אך לעולם לא ינצחו במערכה, כי הם פשוט לא יהיו שם.
  

שרי הממשלה הנכבדים

תארו לכם חברה עסקית שבה 18 (!) סמנכ"לים. בחברה הזו לכל סמנכ"ל יש מיני תפקיד והוא נבחר למלא אותו למשך 4 שנים. אבל מה? כל סמנכ"ל דואג לדבר על הכל חוץ מאשר על משימותיו הוא. לכל אחד מה-18 ידש עיצות לכל אחד אחר ובראש ובראשונה למנכ"ל - איך לדעתו צריך לנהל את החברה או התחום של הסמנכ"ל האחר.
איזה משחק יפה זה. לאן החברה הזו תגיע? כנראה לשום מקום.

אבל כך שרינו הנבחרים. בחרנו ראש ממשלה והוא בדרכים כאלו ואחרות מינה את השרים שאמורים במשך 4 שנים לדאוג לתפקוד נכון של המדינה. כל אחר בתחומו. אבל מה? כל אחד מתעסק בתחומים שאינם שלו. כל אחד מתראיין בעיתונות ובטלוויזיה על המדיניות של האחר. כאילו את הצרות שלו הוא כבר פתר והכל נהדר בתחום שלו.

כך, אף אחד מהם לא עושה את עבודתו, ואנחנו משחקים במשחק של נדמה לי. או נדמה לכם. נדמה לכם שאני פה בשביל לדאוג למשרדי...אבל בעצם אני רוצה להתקדם ולהתקרב לתפקיד נערץ יותר...אז אני מדבר על דברים יותר מעניינים, אולי בתחום תפקידיו של שר אחר או אפילו של ראש הממשלה.

בדיחה.

עד שלא ימונו שרים עם אינטגריטי וכוונה גדולה לביצוע ולשינוי, אנו נמשיך ונמשיך למנות וועדות חקירה ולבכות על כל מה שלא עובד. ויסלחו לי שניים או שלושה שרים שדווקא אולי עושים את העבודה.

הפלופ הגדול של ספקי האינטרנט בישראל

"HOT שוקלת שלא להיכנס לתחום האינטרנט", ידיעה הבוקר בדהמרקר http://www.themarker.com/hitech/1.643765
מעניין שדווקא לאחר שמגיעה סטלה הנדלר לתפקידה בהוט מתקבלת החלטה כזו בהוט. סטלה שניהלה שנים את 012, ספקית האינטרנט אולי היעילה ביותר, מחליטה שלא להכניס את הוט לתחום. אז נכון שיש כל מיני הסברים אבל אני חושב שבשורה התחתונה, דרהי (ולא סטלה בהכרח) מבין כי אין למוצר הזה זכות קיום.
כבר שמעתי בעבר בכירים בשוק הזה מציינים כי זהו מוצר הקיים בישראל רק מכוח רגולציה, וכי אין לו באמת ערך מוסף אמיתי. אין לזה אח ורע בעולם. זו הסיבה כנראה כי אחרי שנים של התעללות בלקוחות מסכים הרגולטור להודות בטעותו ולאפשר היום לבזק בינלאומי להתמזג חזרה עם בזק, לנטוויזן עם סלקום ול-012 להתמזג עם פרטנר. כל זה בדרך להעלמת החברות האלו בתוך חברות תקשורת גדולות יותר. הקישוריות לאינטרנט איננה ערך מוסף והיא פועל יוצא של חיבור לתשתית תקשורת קיימת. כך בטעות היסטורית של הרגולטור, מוכרחים כולנו להתחבר לאינטרנט בשני טלפונים מול שתי חברות שונות, וכך כשיש בעיה אנו פונים לשתי חברות שונות שמאשימות אחת את השנייה או במקרה הטוב דואגות לחבר אותנו למוקד השירות של החברה השנייה. כך, יכולת לקנות חבילה של 5 מגה מחברה אחת אבל לגלוש ב-1 מגה בפועל כי שכחת לתאם גם עם החברה השנייה. האם חסכנו כסף? כמובן שלא. בעיות? כל הזמן. ושירות? מה פתאום.
אז היכן הרגולטור שיודיע בראש חוצות כי נעשתה כאן טעות במקום לתקן עכשיו בשקט בשקט את הבלאגאן?
רגולטור חייב כל הזמן להזהר בגחמותיו, ולוודא כי במלחמתו מול החברות הגדולות הוא לא מאבד פתאום את מקצועיותו תחת עקרון המלחמה ויהיא מה.

הסכסוך עם עובדי הרכבת כמשל

באמת לא נמאס לנו כבר? האם הנושא לא זועק לשמיים?
אני חושב שרוב הציבור מאס בארגונים המסואבים שלא מסוגלים לתת שירות ולא מסוגלים להתנהל כמו ארגון מתקדם ויעיל. הרכבת היא דוגמא. לא בטוח שכולם שם נקיי כפיים גם בנהלה ובטח לא העובדים. אבל מה יותר פשוט נקי יפה ואפילו רומנטי, שיקום שר התחבורה שגילה לאחרונה סממני מנהיגות מסויימים, או אולי חבר כנסת אחר, ויוביל מהלך של פשוט סגירת הרכבת!
קיצוני? מישהו צריך עשות את זה פעם. אי אפשר להמשיך ולבנות תלאי על תלאי ולבכות לדורות. צריך פעם אחת לעצור, לפרק ולבנות מהתחלה. אין דרך אחרת. כל דרך אחרת תהיה מהולה בכל כך הרבה התפשרויות וחוסר מקצועיות שאין טעם ללכת בה. נקי פשוט חד וחלק.
דרוש מנהיג אמיץ שיאותת פעם אחת לכולם כי לא נהיה שבויים של אף אחד, לא הנהלות ולא עובדים.
אני חושב שמנהיג כזה יזכה להערכה מלאה מכל הציבור, אפילו (!) מעובדי הרכבת.
ואח"כ יבואו הנמלים עם "מבצעי הסטקים" שלהם, וחברת החשמל  וכו'. גמרנו לפחד. רוצים מדינה של בני אדם. רוצים אירגונים יעילים.
אנחנו רוצים מנהיגים שיודעים לנהל את המדינה הזו ולא בובות ששומרות על הכסא.
יהיה כיף נכון?

ישראליות כיתרון ולא חסרון

קראתי השבת את הטור של יאיר לפיד. לפיד כתב הפעם על העובדה שהישראלי תמיד יתייחס למציאות כהמלצה בלבד וישר ינסה למצא דרכים שלא להשלים איתה. לפיד נתן דוגמאות רבות על ההתנהגות שלנו כישראלים מול מצבים שונים בהם אנחנו תמיד חושבים איך ניתן שלא לנהוג לפי החוקים או המובן מאליו. תמיד נחשוב שמגיע לנו יותר או נרצה לדבר עם המנהל או נמצא דרכים להתחכם. ושאר העולם? כמובן שבאופן מוזר הם עובדים לפי כללים ומוסכמות, לא עוקפים בתור, לא מבקשים את המנהל, ואם סגור אז סגור, ואם אין מקום אז אין מקום. אז מה? אנחנו באמת עם סגולה. היתרון הזה של זה בד"כ מוביל ל"חשיבה מחוץ לקופסא" ובאמת לפתרונות לא סטנדרטים, אילטורים ווירטאוזיות מרהיבה. כך אנחנו עם המיוחד בהיקף לא מבוטל של סטארט-אפיסטים וחתני פרס נובל.
לפיד, שכנראה באמת מכין עצמו לפוליטיקה, מתפלא איך זה שדווקא אנחנו זוכים לממשלה משעממת וחסרת מעוף שכזו העומדת כלכך בסתירה למ שאנחנו כעם.
ובכן מר לפיד, זה בדיוק העיניין. חשיבה מחוץ לקופסא עובדת בכל הכיוונים. גם לכיוונים השליליים לכאורה.
אם אני יכול לעשות כסף ומהר, למה לי להקים חברה יציבה לדורות? אם אני יכול לזכות בעוד קדנציה כשר או ח"כ או ראש ממשלה, מבלי שאעשה כלום, מדוע להשקיע ולתת מעצמי ומזמני כדי באמת לשנות דברים ולקדם את המדינה?
אנחנו עם לריצות קצרות. קצורי דרך ומעקפים.
אז מה, למה שנרצה להיות כמו כל העמים?   לעבוד מסודר? לגבש כללים? אינגריטי? לעבוד?...ולאבד את הייחודיות שלנו?

ובכן לא חייבים. אולי לא בקיצוניות הזו אבל גם יצירתיות יכולה להיות שיטה. גם קיצורי דרך יכולים להיות דרך חיים ודרך ניהול.אפשר לחשוב מחוץ לקופסא ובכל זאת להבין היכן יש יתרון לנסיון. אפשר להיות יצירת ובכל זאת לרוץ למרחקים ארוכים,  ובלבד שאנשים יהיו מחוייבים למטרה, לדרך. שתהיה מחוייבות לתנועה קדימה, ליצירה של הכלל - וזה מה שחסר היום. בייחוד בפוליטיקה, בייחוד אצל המנהיגים שלנו.
אפשר להיות כל מה שאתה רוצה בוכל זאת להצליח ובלבד שתהיה לך האחריות, המחוייבות והאינטגריטי בדרך.

ובאמת באימון אישי שאני עושה למנהלים ועצמאים, הדגש הוא תמיד שאין נכון או לא נכון אבל תמיד עלינו לקדש את האינטגריטי והאחריות שלנו כי ללא זה מי אנחנו בכלל?....

כל אחד והאוקיינוס שלו

בשנת 1942 יצא קולומבוס להפלגתו ההיסטורית שתוצאתה הסופית הייתה גילוי אמריקה. הוא כמובן לא היחיד. כמותו היו אחרים שיצאו למסעות אל מעבר לאוקיינוס לחקור ולגלות עולמות חדשים.

אני רוצה שתחשבו על זה רגע....

ראיתם לאחרונה את גלי הים התיכון מתנפצים אל חופינו המופתעים? ים הנותן לנו תחושה ומזכיר לנו שוב ושוב עד כמה חסרי אונים אנחנו אל מול איתני הטבע. לעיתים, בעודי רץ לאורך החוף ומביט אל הגלים והים הסוער והמפחיד הזה, עולה בי המחשבה על קולומבוס ואחרים אשר יצאו באוניות שלא מזכירות כלל את האוניות של ימינו, לחצות את מימי האוקיינוס. לא מימי הים התיכון שלנו. שלושה חודשים נמשך מסעו של קולומבוס עד שהיגיע ליבשה. בדרך הזו ניווט ללא ג'י.פי.אס, ללא מחשוב, ללא מנועים, עם הרוח והכוונה של הכוכבים בלבד. הוא לא ידע כמה זמן זה ייקח והאם בכלל יגיע לאן שאולי חשב שיגיע.

דמיינו אותו ואת ציוותו יוצאים אל האוקיינוס הזה, נחושים וחדורי מוטיבציה, למצוא ולגלות עולמות חדשים. מתי מעט העזו, רבים מצאו את מותם, אך מה היה עלינו לולא אותם אנשים?

ואנחנו? לכל אחד ואחד מאיתנו יש את ה"אוקיינוס" שלו. אותו "אוקיינוס" שהוא מעוניין יום אחד לחצות ולגלות מה מסתתר שם מעבר- חיים חדשים, קריירה, אושר, סיפוק ומה לא. אבל כדי לחצות את ה"אוקיינוס" הזה דרושים לנו משאבי נפש או גוף, אשר אנחנו לא כל כך ממהרים להשקיע. "לא היום" אנחנו אומרים תמיד, "מחר יהיה מזג אויר טוב יותר ואולי ננסה שוב", "הים יהיה שקט יותר מחר, אולי זה יהיה קל יותר". לעיתים אנחנו ממש מעזים ומורידים נעליים ואולי מכניסים את קצות רגלינו למים, אבל הם קרים ואנחנו חוזרים - "מחר, מחר ננסה שוב..."

וכך, הילד ששיחק פעם בשלולית עם סירה קטנה וחלם להיות רב חובל ולצאת לים הגדול, הפך להיות אדם בשגרת יומו, כבוי, חסר שאיפות להצליח, ללא אומץ לשנות ולעיתים אף ללא החשק לחלום – כי מה הטעם?.

עד מתי תחכה כדי לחצות את האוקיינוס שלך?.......

ההזדמנות היא כאן ועכשיו. כי לחלום זה כנראה לא מספיק. לדעת מה לעשות זה בודאי לא מספיק ומה שנחוץ לנו בד"כ זו המחויבות לדרך.